המרצה והפדגוג
אני רוצה להתבונן על המרצה והפדגוג כשתי אופנויות למידה.
המרצה, באוניברסיטה, למשל, כמומחה לידע מסוים, בונה סדרת הרצאות מדורגות ברמה מתאימה לסטודנטים. הוא עומד על הבמה ומדבר לקהל תלמידים, לעיתים עם מצגת. מן התלמיד מצופה להבין ולהיבחן. האקטיביות שלו היא למידה עצמית ושאלת שאלות, ואם יש צורך ביותר מכך, הוא ייעזר במתרגל.
המרצה יכול לעמוד מול קהל של עשרות או מאות ואף להרצות באותו האופן בארץ אחרת, או דרך מסך. הוא אינו מכיר את תלמידיו באופן אישי ומניח שהם מבינים את מה ההוא מלמד על פי ציוניהם. המרצה מקווה שהרבה ממה שלימד יהיה בסיס לעוד למידה וחקר אצל תלמידיו.
כלומר, גוף הידע שלו הוא נקודת המוצא והמטרה שלו היא להעבירו הלאה.
נקודת המוצא של הפדגוג היא התלמיד. השאלה המרכזית שלו היא: מי הוא התלמיד?
הפדגוג, בין אם גוף הידע שלו מדעי, חברתי, אמנותי – נעזר בהם כבכלים המעבירים מהויות רחבות הרבה יותר מן התוכן. הוא משתמש בהם על מנת לתווך ולהדגים ולעודד יעדים טרנסנדנטיים רחבים כמו: תחושות ערך עצמי, אהבת אדם, סובלנות, יחסי אנוש משמעותיים ושתופי פעולה. אהבה וכבוד לטבע, למידה מתוך סקרנות ופליאה, השתאות ושמחה בחיים עצמם.
הפדגוג משתדל לעורר חווית רשות ואחריות לכל פרט תוך יצירת תרומה הדדית בקבוצה.
ולכן כלי מרכזי של הפדגוג הוא הדיאלוג והתיווך. זה האמצעי והגשר דרכו הוא עושה את מלאכתו. ולכן, הוא ימצא בקשב מתמיד עם תלמידיו; הוא יתעניין בהם, הוא יהיה סקרן לגבי עולמם הפנימי, ומתוך הכרותו הוא גם יתווך את גוף הידע שלו בהתאמה ובאופן אורגני. הוא גם מתווך איך ללמוד. הוא יתווך את עקרונותיו בהתנהגותו ולא רק במילים. הוא אינו מכין הרצאות מדוקדקות מראש, אלא מציע ידע מתוך הצטרפות אל הבנת התלמידים בואתו זמן והרחבת הידע שלהם מואתו מוקם. הוא נוכח בהווה ויש בו תודעה ותקווה שהוא שולח את תלמידיו הצעירים לעתיד בעל משמעות. והוא לומד כל העת גם את עצמו.
למה זקוקה החברה ממערכת החינוך?
העתיד עמום ולא ידוע, העולם משתנה במהירות.
ילדינו ונכדינו – על מנת שיוכלו לקיים את עצמם – יזדקקו לשתי אופנויות התמודדות עם המציאות: יצירתיות ויכולות טובות לשתף פעולה בצוותים. לפיכך, ניתן לראות שבתי הספר לא מותאמים לעתיד הזה שנמצא כבר כאן.
אבל – הנה – למורה לאמנות, באופן מובהק במיוחד — לעומת כל מורי בית הספר כפי שהוא היום, הכי קל לכוון לשם. וזאת מכיון שהסטודיו מטבעו הוא מרחב מתאים לפיתוח תהליכים יצירתיים בחומרים וחפצים. זהו מרחב חשיבה לפיתוח אישי דרך הידיים ושיתופי פעולה בעשייה עצמאית ושמחה. הסטודיו מזמין חקירה עצמאית ולמידה הדדית. מטבעו יש בו הרבה תשובות לשאלה אחת.
בואו נחזור למרצה שהוזכרה למעלה. איך הוא קשור למורות לאמנות ולסטודיו פתוח?
יש מורות לאמנות, שמלמדות בסטודיו ובכל זאת נוהגות כמו כמרצות. הן המביאות באופן קבוע למדי נושא/ תרגיל אחד שכל הילדים מצופים לעשות שכמותו, בואריאציות קטנות. העתקות מיצירה של אמן, יצירת "תוצר", אחיד וידוע מראש, מופק בבית חרושת – כאשר בתוכו כתב היד האישי של כל ילד מעומעם.
נשאלת השאלה: מדוע הרבה מורות לאמנות נוהגות כמרצות?
אני לא חושבת שזה באמת מה שהן רוצות לעשות, אני חושבת שזו תוצאה של מצב בעייתי ומתמשך בבתי הספר. כלומר, זו אינה עמדה עקרונית של מורה כזו. היא בודאי לא היתה אומרת: אני חושבת שככה צריך ללמד! אלא זו תוצאה של נסיבות שבהן 35 ילדים נכנסים ויוצאים מחדר שיש בו בקושי חומרים, ורק לארגן אותו במעבר בין הכתות זו עבודה רבה כנגד השעון, לצד עיסוק בגבולות, רעש ומשמעת.
זהו שיבוש מערכתי של שנים שבו המורה לאמנות הפכה להיות בניגוד לרצונה מעין קוסם ששולף פטנטים מהכובע, שמפתה ילדים.
המורה לאמנות בעצם עוסקת בשוחד!
היא ממציאה טריק יומי. היא מחפשת משהו בפינטרסט – משהו שיעניין את הילדים. מה שהיא מכוונת אליו באמת – המשאלה שלה היא שיהיה שקט!
שהילדים יהיו עסוקים ואולי מרוכזים, שהם יהנו, שלא יהיה בלגן נוראי כך שתוכל לארגן בחמש דקות הפסקה את הכיתה למחזור הבא. היא מקווה שאולי יעבור יום שקט יחסי בלי ריבים, ואולי הילדים יחזירו חפצים למקומם, ושיהיה לה זמן לרוץ לשירותים ואולי בהפסקה הגדולה תהיה לה אפילו הזדמנות לשתות קפה בחדר המורים שהיא לא ראתה אותו כבר שבועות. ואולי שם בשקט היא תוכל לרשום לעצמה משהו על מה שיצר אורי, ולהיזכר מה עשתה איילת ששקטה כל כך בפינה בזמן האחרון ונראית כל כך עצובה, ואולי לדבר על זה רגע עם היועצת.
ואז יש צלצול ועוד כיתה נכנסת.
והמנהלת מזמנת אותה לשיחה על ניראות בית הספר ותפאורת סוף השנה, והמפקחת מגיעה בעוד חודש לראות שיעור הדגמה והציוד שהזמינה לא הגיע ומה שהגיע הוא לא סוג הצבעים שהיא מבקשת כבר חודשים, אלא משהו נחות וזול מרשת שבית הספר מחוייב לקנות דוקא שם והם שמים בין הדברים שלה חומרים גרועים.
ועוד לא דיברנו על אלה שרצות עם עגלת חומרים בין הכתות…
אף מורה לאמנות לא דמיינה ככה את חייה בבית הספר. אני מאמינה שרבות מהן ממש אוהבות את היצירתיות של הילדים ואת מעשה ידיהם הטבעיים. ואם לא היו עליהם לחצים כאלה הן היו שמחות להתלוות לתהליכים אישיים בקבוצות קטנות יותר, לשעתיים מלאות, עם חומרים וסטודיו סביר, ולשמוח עם הילדים ולהתפעל מכוחות הילדות ומהעושר שיש שם.
אז אם את רואה את עצמך כפדגוגית – את מוזמנת לאט לאט לכוון לשם בשלבים בלמידה בקהילת "ביקורי סטודיו". רבות כמוך כבר יוצרות שינויים לאט לאט בתוך המערכת הרגילה. כל שינוי כזה משפיע מיד על הילדים. הם שמים לב! המחנכות והמנהלות ברוב המקרים שמחות על כך, מעודדות ומאפשרות יותר ויותר מרחב.
איזו מורה את על הרצף שבין מרצה לפדגוג? איפה היית רוצה להיות?
פוסט בהקשר זה: מהו תפקיד המורה לאמנות?