מורה לאמנות מסורתית והמורה בסטודיו – מה קרה להן בקורונה?
באופן מסורתי יש שתי אסטרטגיות למידה שמורים משתמשים בהן וגם המורות לאמנות.
אתאר באופן סכמטי שתי דמויות כדי לחדד את הרעיון, למרות ששתיהן נמצאות על רצף כלשהו.
האסטרטגיה המסורתית של מורה לאמנות, היא שהיא נכנסת לכיתה ומודיעה מהו הנושא, הטכניקה, המטלה היומית, וכל הילדים מבצעים אותה. זו גם הגישה של המורה לחשבון שקובעת שהיום לומדים כפל של חמש.
מה הן מלמדות? הן מלמדות תוכן. זו המטרה ולכן יש הנחייה אחידה לכולם.
איזה תוכן היא רוצה ללמד? טכניקות, רישום, צבע, קומפוזיציה ותולדות אמנות. המטרה שלה היא להעביר את הידע שיש לה לתלמידים. התלמיד פסיבי למדי ואוגר מידע.
כלומר, הידע הוא המרכז ושיטת ההוראה אחידה לכל הילדים, בסדר קבוע שיש לה במחברותיה.
וכך היא עושה שנה אחר שנה ללא קשר מי הם הילדים.
מורה לאומנות שעובדת בסטודיו פתוח, גם היא רואה בחשיבות הלימוד של כל התכנים שצויינו למעלה, אבל נקודת המוצא שלה שונה לחלוטין. לפני הכל, בעיניה, כל ילד וילדה הם עולם שלם, והם בעלי יכולות חקירה וסקרנות, ולכן היא מצפה מהם להיות אקטיביים ואף משתפי פעולה עם חבריהם. היא מכירה בהם כאינדיבידואלים, ולכן. חשוב לה לסייע להם לפתח את הפוטנציאל הייחודי שלהם לצד הידע התרבותי שיש לה להעניק. היא מבינה שמוטיבציה אישית היא המנוע העמוק ללמידה והיא מטפחת אותו.
לשם כך החומרים בסטודיו, במידה רבה, גלויים לבחירה חופשית. וכיצד היא פועלת? היא מכירה את שלבי ההתפתחות הטבעיים של הילדים ובהתאם לכך מכינה הגשות חומרים וצופה בהם. בהתאם לתיעוד שלה את הבחירות והתהליכים של יחידים ושל קבוצות, היא תציע טכניקות או תוכן נוסף מתולדות אמנות או התנסות כלשהיא. כלומר, זו למידה שאינה לינארית ואינה מועברת באחידות לכולם בו זמנית. במקום זאת הידע לסוגיו מתפשט ונובע מהצורך ותחומי העניין של הילדים.
המורה בסטודיו פתוח משתמשת בסקרנות ובאקטיביות של הילדים כמנוף וכהעצמה. ולכן, מה שנוצר בטבעיות הוא הרבה שיתופי פעולה וחקירה קבוצתית של נושאים. והמורה תציע את מרחבי הידע שלה כאשר תהיה בשלות לכך. והידע יוטמע בקלות ובמהירות!
ומה קרה לכל אחת מהמורות בקורונה עם הזום והמרחק?
המורה המסורתית יתכן שהרצתה על תולדות האמנות? האם היא העלתה סרטונים עם הדגמות של עשיית חפצים או מלאכות שונות? האם היא המשיכה להרצות.
והילדים, מה איתם? האם הם ישבו שם מול הזום פאסיביים והקשיבו? אולי םה השחירו מסך או שלא הגיעו בכלל?
ילד בן 12 – רובץ מול שעור בזום
לעומתה, מורת הסטודיו, יכולה הייתה להישען על העצמאות של הילדים. וכך, רבות הציעו מיד עם תחילת הקורונה ליצור סטודיו קטן בבית. ממלכה קטנה של חומרים אהובים בקופסת נעליים, בפינת החדר, על המרפסת. ונוצרה התלהבות.
ילדים יוצרים אוסף לסטודיו בביתם
הילדים צילמו את הפינות שיצרו והמורה יצרה מצגת של סטודיואים.
הילדים הראו מה שהם הכינו וגם ראו את הפינות של חבריהם.
נועה שי, נערה הכינה עבודה בביתה וחלקה עם כיתתה בזום: "הסגר נכנס בשעה…"
מיכל אבס: ילד ילד בן 6, הכין את הסטודיו שלו מול המסך. הוא עומד ובידיו משהו שמגיב למורה לאמנות. הוא מעורב.
מורה שמנהלת סטודיו, מכיוון שהיא מכירה את הילדים, הבינה שהממד החסר במיוחד בסגר, הוא הקשר החברתי. משום כך, היא הפנתה את משאביה והצעותיה לחלק האישי -רגשי -חברתי של הילדים. למשל, מישהי הציעה שהילדים יביאו למסך את הצעצוע האהוב שלהם ויספרו עליו לכולם. אחרות ביקשו שילדים יגיבו לציור של ילד אחר.
שירה אהרוני: ילדים שיתפו בצעצוע האהוב עליהם ויצרו לו מקום לטוס אליו
כל אסופת התגובות כונסו למצגות שהוצגו לילדים בהמשך.
כלומר הדגש הוא חברתי – רגשי, והאמנות והיצירה האישית בסטודיו הביתי שלהם, הוא המקום שממנו נבע העושר והמעורבות.
מורות לאמנות יצרו שפע הזדמנויות לתגובות אמנותיות דרך הזום לעבודות של חברים לכיתה, ובכך סייעו לעניין החברתי שהוא באמת הקושי הכי גדול של הילדים!
אצל מורות כאלה, ילדים הופיעו בקביעות למפגשים, הם היו אקטיביים ופינת הסטודיו שלהם היתה בשימוש לאורך כל השבוע גם עם אחיהם.
על ליאונרדו או טכניקה באמנות ילמדו בהמשך.
על הרצף בין מורה מסורתית למורה בסטודיו – איפה את רואה את עצמך?
איפה את רוצה להיות?
צילום הפוסט: הלית שחם