הסטודיו [או הקליניקה] של המטפלת באמנות

הסטודיו [או הקליניקה] של המטפלת באמנות

הסטודיו הטיפולי הוא:

"חלל המצוי בזרימה מתמדת בהתאמה לצרכים המשתנים של האדם היוצר. הוא מהווה נוכחות של קשב, היענות ורשות. הוא מעין קוֹ־תרפיסט, ומכיוון שהמטפלת יצרה אותו בצלמה, ומשנה אותו בהתאם לצורך, הוא גם משקף את החיות והיכולות הגמישות שבתוכו. ארגון החלל מתווך את מיטב האיכויות האימהיות שלנו כמורות וכמטפלות. סטודיו טוב דיו מכיל את המטפלת כשם שהוא תומך במטופליה, הוא תומך בפדגוגית כשם שהוא תומך בתלמידיה."

סטודיו טוב דיו, רסילנג, 2019

יש עקרונות פשוטים לכל סטודיו, אבל בטיפול באמנות יש הדגשים מיוחדים.

פרטיות: בדרך כלל לא תולים עבודות של מטופלים בסטודיו. אחרי שהמטופל יוצא, או לקראת יציאתו -העבודות מוצפנות בתא שלו, תיקיה, ארון. אבל יש גם חריגות ומגוון; לאורך השנים ביקשו ממני מטופלים להשאיר עבודה תלויה על קיר הגואש. לפעמים עולה צורך להשאיר משהו לקראת המפגש הבא שיחכה שם. היו גם כמה מצבים של דיאלוגים ויזואלים בין מטופלים שביקשו לתלות או להגיב לציור ש מישהו אחר. הושארו מחוות ויזואליות ההדדיות.

סטודיו טוב דיו, נונה אורבך, טיפול באמנות, חינוך לאמנות, https://thegoodenoughstudio.com/He/

יחסי אחים: בחדר של פסיכולוג – לא יראו שינויים משבוע לשבוע בארגון החדר, בסימנים של אחרים. לעומת זאת, כמעט כל אדם שפועל בסטודיו משאיר סימנים. יתווספו כתמים על קיר הגואש, על הריצפה וגם על השולחן שמכוסה נייר חום. והסימנים מצטברים. מתוך כך עולה גם תמה של יחסי אחאות:  מי עוד מגיע לטיפול אצל המטפלת שלי? מי הם האחרים של האימא הזו שלי? יעלו קנאה, השוואה, סקרנות וכדומה.

סטודיו טוב דיו, נונה אורבך, טיפול באמנות, חינוך לאמנות, https://thegoodenoughstudio.com/He/

בטיחות: בהתאם לאוכלוסיה ולרמת הסיכון  – יוגשו או יאוכסנו כלים שונים כמו סכיני חיתוך מספרים וכדומה. יהיו מקומות שכל החומרים סגורים בארון ויוגש לשולחן רק מה שהמטפלת בחרה. ויהיו מקומות של מדפים פתוחים לבחירה. 

 

נקודה נוספת למחשבה מלווה אותי שנים רבות והיא ארגון הסטודיו  – קליניקה לאמנות.

ההתרשמות שלי היא שמי שמגיעה למקצוע הזה מתוך האמנות, תקרא לזה סטודיו. לעומתה, מי שמגיעה מעולם הפסיכולוגיה תבחר במושג קליניקה. כלומר, השם לא חד משמעי.

לפעמים אלה שני המונחים גם יחד.

המתח הזה משתקף גם בארגון המרחב. בהרבה מרחבים של מטפלות באמנות יש שני "סטודיואים" בעצם: פינת כורסאות לשיחה ואזור לעבודה בחומרים, ולפעמים גם קיר גואש.

במצב כזה בו יש איזור שיחה ואיזור יצירה – יש צורך במעבר בין הישיבה – שיחה, בדרך כלל בתחילת מפגש, לאזור החומרים הלא מילולי.

המעבר הזה הוא דרמטי ומשמעותי.

איך ניתן בחדר סטודיו גם לשוחח וגם ליצור וגם לקיים שיחת הורים? 

 אצלי בסטודיו פתרתי זאת כך: 

איך זה אצלך? מה היחס שלך לשתי הפנים המקצועיות האלה? ספרי לנו, צלמי ונלמד ביחד. 

 

המטפלת באמנות והמורה לאמנות