על ילדים ובני נוער שנמנעים

בהרצאה שנתתי, עלתה שאלה מרכזית וכואבת:

איך ומה עושים עם הימנעות של בני נוער וגם ילדים? למה הם נמנעים מכל מה שקורה בשיעור? כמה לחזר אחריהם? האם?

מתי זה ויתור עליהם וכמה אני לא רואה מה קורה שם באמת?

מעבר לעובדה שאנו בסוף תקופת הקורונה ולא ברור אם היא מאחורינו לחלוטין, התשובה שלי היא תשובה פדגוגית שמתאימה לכולנו ללא קשר לתכנים עצמם.

למה ילדים נמנעים?

ילדים נמנעים כי הם חוו כשלונות, עצב, דחייה. הם לא קיבלו את איכות ההקשבה לה הם היו זקוקים.

אני מבינה את זה שהם ילדים שחווית הרשות להיות מי שהם נמנעה מהם, השתבשה.  

מהי חוויית הרשות? זו חוויה רגשית שאנו זוכים לקבל מזולת משמעותי כאשר אנו פועלים, עושים ויוצרים. זו ההתכוונות ממישהו חיצוני אלי, ההשתקפות הנאמנה שלנו כפי שאנו תופסים את עצמנו או כמי שהיינו רוצים להיות. במובן העמוק זו חוויה של קבלה ואישור על עצם היותנו, שכן כך אנו חשים אהובים ונוכחים גם בעיני זולתנו. סטודיו טוב דיו, עמוד 18

למשל, התערבו בשרבוטים שלהם והראו להם איך מציירים עיגול, או דימוי כלשהו.  זו דוגמה קטנה ורווחת איך נגזלה חווית הגילוי. או "לימדו" אותם איך מחברים קוביות בלגו ולא נתנו להם את הזמן שלהם, או במקום לשאול שאלות פתוחות, כמו למשל: מה דעתך אתה על זה? מה אתה היית עושה? למה? נתנו להם תשובות מבושלות מזמן.

הצרכים, תחומי העניין והקצבים שלהם לא קיבלו הכרה, והם, בצדק, מדוכאים, משועממים ולא מרגישים שייכים. ולכן, הם בורחים לעולם פנימי.

גם אני יצרתי לעצמי עולמות פנימיים מעניינים וגם עצובים ומנותקים רוב שנותי בבית ספר יסודי וגם בתיכון!

ולכן כשילד נמנע – זה אור אדום לי כפדגוגית. זו קודם כל בעיה שלי ולא שלו!

זה אומר שלא הגעתי אליו עדיין – וזו אחריותי. טעיתי, לא הבנתי,  וכדאי שאצור גשרים וגם אחפש ייעוץ ותמיכה. כי – אני כנראה עדיין לא רואה שם משהו.

ברוב רובם של המצבים האלה – אם נתעניין באמת – יפתח הקשב אצל הילד.

מה פירוש להתעניין באמת? איך זה נראה?

ממה זה מתחיל?

האם את יכולה לומר לעצמך על כל ילד מילדי כיתתך, כמה משפטים שמבהירים מי הוא? מה מייחד אותו? מה הוא אוהב? מה חשוב בעיניו? עם מי שהוא משחק? במה? מהן היכולות הרגשיות, חברתיות, טכניות, קוגניטיביות שלו? מה הוא מעדיף לעשות בהפסקות? עם מי הוא משחק? את מי הוא אוהב? איזה מוזיקה הוא שומע? מה היחס שלו לבעלי חיים? מתי הוא מרגיש מועצם? שמח? משתתף? איך זה נראה?

אכן, לוקח זמן להכיר ולצבור ידע על 30 ילדים, אבל זה הופך לפאזל שלם, עשיר ואורגני שניתן לגשת אליו גם כמו מפת דרכים – כי את כבר מכירה קצת. עצם המאמץ שלך ייראה על ידי הילדים וישפיע!

כל אדם שמח מתעניינים בו.

ואם זה עדיין לא עובד?

יש יועצת ומורים מנוסים שיעזרו לך לחפש נקודות עיוורות.

ומה עושים עם המידע הזה?

רושמים ומתעדים ומוסיפים – זה הכלי המרכזי של הפדגוג שרוצה להתאים את עצמו לקצב ואיכויות הילדים איתם הוא נפגש. אנו לומדים את למידת הילד, את הווייתו. 

והתיעוד גם מלמד אותנו המון על עצמנו.

אם תמלאי רק חצי עמוד על כל ילד בכיתתך, תוכלי מיד לראות מהן התמות שאת מחפשת, ולענות על השאלה:

מה אני רואה? מה הכי בולט לי? לאן הולך המבט שלי?

האם אני עסוקה בעיקר בצד הקוגניטיבי של הילדים, בהישגים הלימודיים?

האם אני רואה יותר את הצד הרגשי, החברתי?

למה אני עיוורת?

על בסיס התשתית הזו, ניתן לתווך ולהציע תהליכי העמקה אישיים גם בלמידה לכל ילד.