הגשה לבגרות וסטודיו פתוח – איך זה עובד?

הרבה מורות, חושבות שסטודיו פתוח עומד בסתירה ללימוד תולדות אמנות, וללימוד טכניקות.

הניסיון שלי שונה.

הגשתי לבגרויות [בשנות ה-80] מתוך תהליך של סטודיו פתוח. הציונים החיצוניים היו גבוהים כולם – מעל 90.  כמו כן  בחנתי בכמה מחזורים בבתי ספר אחרים.

גם במקומות  בהם בחנתי את מסיימי י"ב, היה סטודיו פתוח שהתלמידים עבדו בנחת לאורך כל שנות לימודיהם. הם הגישו פרוייקט גמר לצד למידה של תולדות אמנות.

כמורה הגשתי לבגרויות ומורה אחרת לימדה תולדות אמנות, אבל לא היה תלמיד אחד שלא למד גם דרכי על עולם האמנות, המוזיקה והשירה.

לא היה מקרה אחד שבו לא קישרתי בין מה שהנערה או הנער עושים לתמונה רחבה יותר באמנות ותרבות ישראלית והעולמית.

זה נראה לי מחוייב המציאות משום התוכן  התרבותי העשיר שהתכוונתי לשתף בו,  וגם כי זה תואם גיל!

יש משמעות עמוקה לקשר ולגשר בין תחושת הזהות הנבנית אצל בני נוער, להקשר של כל אחד מהם לאמנות, לתרבות, לטכניקות ולדימויים כמו שלהם שנוצרו על ידי אמנים. החיבור לתרבות יוצרת תחושת שייכות, והקשר לאמן, משורר, מזוזיקאי גדול מאד מעצימה. משום כך, העבודה האישית מקבלת עוד יותר תוקף.

אלה היו מטרות מרכזיות  בתהליך חונכות כזה.

המפגש הראשון שלי עם כיתות י"ב הוא מפגש ערב.

אני מזמינה אותם לבית הספר בלילה והם נכנסים לסטודיו מואר בנרות בלבד. הם מביאים ספרי סקיצות – זה כרטיס הכניסה.

הם עוברים תהליך של הדמייה מפורטת של תערוכת הסיום שלהם. הם מוזמנים לדמיין אותה מוצגת במוזיאון תל אביב, בוודי ליד ביתם, בארץ אחרת.

כאשר הם בעיניים עצומות אני מבקשת מהם לחשוב על שאלות כגון אלה: איפה הצבת את התערוכה? האם זה עיסוק בדו ממד? בתלת ממד?

מה אתה רואה כשאתה נכנס?

משש את העבודות: ממה הן עשויות? התקרבי ומששי את הפסל, את הציור: איך הוא עשוי? מה היה תהליך הבנייה שלו?

איזו תאורה בחרת?

מי הגיע לשמוח איתך? אולי הגיעו דמויות מספר שאת אוהבת? מסרט? אולי גם מישהו שנפטר הגיע לבקר בתערוכה שלך?

הכל יכול לקרות.

ואיך הם רואים את התערוכה? איזה דברים חדשים הם הם מלמדים אותך על עצמך? מה הם אומרים? מה מפתיע אותך?

הבקשה היתה לחלום ולחשוב הכי רחוק ומפתיע שניתן.

אחרי 10 דקות או יותר, לאט לאט הם חוזרים לחדר ומתבקשים לשרטט ולרשום כל מה שראו. כמה שיותר מפורט בלי קשר אם זה ישים או לא.

ושוב, גם בזמן הכתיבה, להתבונן שוב פנימה עם זכוכית מגדלת ולמצוא עוד פרטים. אפשר גם להמציא חדשים.

הם גם מתבקשים לשים לב לחלומות הלילה בימים הקרובים ולהוסיף אותם ליומן שלהם

זו ההתחלה.

למחרת, באור יום, אני משוחחת עם כל אחד ואחת במשך כמה דקות, ואנו מבררים את ההדמייה ומה ניתן ליצור ממנה.

אני  מכוונת לסדרות קטנות כדי להתחיל מהלך שיש בו גם כמויות וגם נפח עבודה.

הליווי הוא אישי. במקביל, בהתאם לצורך יוצף נושא משותף שעלה מאחדים מהם, הם נשלחים לתערוכה, או להקשיב למוזיקה מסויימת.  לכל דבר מהתרבות שהוא רלוונטי ומעשיר.

בעצם עבודת הגמר בבגרות אמנות היא תהליך אישי כמעט טיפולי, של עיבוד ובניית זהות דרך חומרים.

מורות לאמנות בעצם יוצרות מכל אישי לכל נער ונערה על מנת שיוכלו לבטא את עצמם ולנסח תחושות ומחשבות ועמדות לחיים שילכו איתם שנים רבות.

אז איך לומדים בסטודיו פתוח?

לצד התהליכים האישיים, יש שיחות על נושא או הרצאה ומצגת שנוצרת ביחס לתחומי העניין של בני הנוער.

תחומי העניין שלהם יתבטאו בבחירת האמנים והאמניות שאציע.  זה לא יהיה רק  מה שחשוב בעיני, אלא אנסה ליצור גשר בין מי שהם כרגע, לעולם העשיר שאני מכירה טוב מהם. אשתף בתהליכי העבודה שלי כאמנית על מנת לתווך ולהקל.

אני מניחה שאם הייתי מלמדת היום, היו נוכחות גם הרבה מדיות חדשות כמו  אנימציות, אמנות סאונד וכו.

העבודות כולן הן של תמרי פרנקו, ונוצרו בין גיל 15-16. לצד היותן אקספרסיביות ומעניינות, ניכרת חקירה תואמת גיל של דיוקן וזהות אישית במופעים מגוונים. המורה לאמנות היא נועה שי שמחברת תמיד גם היא בין אמנות הנערים ותולדות האמנות  -בהתאמה לצורך.

על חווית הרשות, שהיא קריטית לתהליכי חינוך וטיפול ניתן לקרוא כאן:

על חוויית הרשות