על בדידות המטפלת והמורה לאמנות בצוות
מורות לאמנות וגם מטפלות חוות לפעמים בדידות בתוך צוות בית הספר. בנוסף לעומסים מקצועיים, הן חשות לא מובנות, נטולות תמיכה, ולא באמת שייכות.
אולי זה נובע מכך שחלקן מתרוצצות בכמה בתי ספר?
שהן לא חלק אורגני מישיבות הצוות?
אולי זה קשור לכך שהישיבות שלהן ממודרות מרוב הצוות כי הן חסויות?
מטפלות באמנות וגם מורות, הן מעין מערך כוכבים צדדי שנע סביב מרכז הגלקסיה.
כל הצילומים מישיבת צוות אחת בתחילת שנת 2018, שנוהלה אמנותית על ידי הלית שחם, מרחביה.
הכנה לישיבת צוות
מה את יכולה לעשות על מנת ליצור שינוי?
למורה לאמנות או מטפלת, יש שפה נוספת, שפת החומרים שדרכם היא יכולה ליצור מהלך מקביל מעשיר ותומך נוסף לדיאלוגיות בצוות.
מלאגוצי דיבר על מאה השפות שיש לילד, לאדם.
ולכן השאלה היא כיצד את כמורה לאמנות או מטפלת יכולה להתניע מהלך תיווכי בו יכירו לפחות מי את ומה שאת עושה?
המטרה היא ליצור צוות תומך שנובטים בו שיתופי פעולה והדדיות. באוירה כזו יהיה הרבה יותר נעים וקל לטפל במצבים קשים ולהיעזר זה בזו ולא תרגישי לבד.
יתכן שאם תציעי דגם למפגש גם דרך חומרים – זה עשוי להשפיע על אוירה דיאלוגית עשירה ורכה יותר שתהיה גם מצע לתחושת שייכות של כולם.
התמצית נמצאת במונח תיווך, ואת מתווכת בחומרים.
צוות של 30 מרוכזים ועובדים
ידיים עובדות – חושבות: מה אני מאחלת לעצמי לשנה הקרובה?
דוגמאות מומצאות כנושא של ישיבת צוות:
- תוכן מעשי: האם כדאי להקים עוד מגרש ספורט, או מתקן אחר עבור בית הספר כי יש תקציב?
- תוכן רגשי-חברתי: יש הרבה אלימות וריבים בין הילדים- מה עושים?
את מתחילה את הישיבה עם שאלת הנושא – וכולם עובדים בחומרים בלי מילים כ-10 דקות.
יוגשו מעט חומרים בהגשה יפהפיה, עם שאלה: מה יתרום או לא מגרש ספורט נוסף לבית הספר? למה צריך את זה?
או לישיבה מהסוג השני: מה מטריד אותך סביב המתחים בין הילדים? למה שמת לב? למה את זקוקה על מנת לשנות, לסייע?
"הטריק" הוא בחירת החומרים וסידורם המופתי! תחשבי על זה כמו על מנת אוכל יפהפהיה.
בשני המקרים, אם תבחרי עפרונות, טושים זה עלול להוביל כתיבה או רישום שיעלה תחושת קשות כי "אני לא יודע לצייר" – אז כמה שפחות עפרונות, טושים וכלי כתיבה.
החומרים לבירור עניין הכדורגל יכולים להיות, למשל: משטחי קרטון בפרופורציות קטנות, אולי כמו המגרש העתידי 3X7 ס"מ וליד פלסטלינה לבנה בלבד, וכמה גפרורים?
כל אחד ואחת ינסחו את מה שהם מדמיינים שיקרה שם מסביב? איך זה ישפיע על הבנים של כיתה ה' 2?
הגשה של חומרים מסוג זה לא מפעילה את הביקורת העצמית ואי אפשר לעשות "שגיאות". אין נכון ולא נכון.
אחרי היצירה של כ- 10 דקות, יהיה סבב של כל המחשבות שצפו. המנהלת יכולה להמשיך מכאן. אני מניחה שהדיון יהיה עמוק ואישי ומעורב יותר מישיבה רגילה, כי הידיים והגוף כבר פעלו ולכל אחת היה זמן הרהור לא מילולי בחומר. והם ימשיכו לשחק בחומר!! ואת תוכלי להאיר ולהוסיף מחשבות שאת רואה דרך הביטוי בחומרים.
למפגש הצוות סביב האלימות הייתי מציעה אולי 3 הגשות: 1. חומרים חדים: סכיני חיתוך, כלי חריטה וקרטונים, 2. צבעי ידיים על ניירות עבים. 3. וגם גושי חימר גדולים.
שכל אחת ואחד יבחרו חומר, יעבדו איתו באופן חופשי בלי מחוייבות לדימוי, ויתארו את מה שהן חוות מול האלימות בבית הספר ואיך החומר שבחרו מייצג זאת. זה יאפשר אוורור והרבה רגש.
מטפלת באמנות יכולה להציע שלב נוסף: מה יכול לרכך את הפסל, להכיל אותו? את הקושי שבו? איזה עוד צעד אמנותי נחוץ על מנת לעבד מה שקורה פה?
וגם: איך כל זה יוכל להתבטא בתהליך מול הילדים?
הגוף והידיים עובדים ומרוכזים
תהליכים כאלה עונים על השאלה: מה הידיים שלי מרמזות, חושבות ומציעות.
כאמור, אלה המצאות לצורך הדגמה. הבחירה המדוייקת בחומר והתבוננות בידיים העובדות וקישורם לתכנים המילוליים שיצופו, ייצרו דיון מקרב וחוויתי.
זה יוצר צוות חם, ולך כמורה לאמנות או כמטפלת תהיה נוכחות יותר משמעותית.
את העבודות כדאי להציג בצורה נאה במשך כמה ימים על שולחן חדר המורים, ואולי גם להשאיר נייר גדול לתוספת משפטים מרכזיים שנאמרו ושיתאספו בימים שאחרי.
שווה לצלם ולתעד את התהליך.
תקוות לשנה הקרובה – תלייה חגיגית