מדוע מבוגרים מתערבים כל כך בציורי ילדים?

מדוע מבוגרים מתערבים כל כך בציורי ילדים?

פעוטות וילדים קטנים לומדים את העולם בגופם על ידי הנאה והנעה חושית, רגשות, דמיון ושיווי משקל. הסימנים שהם משאירים במזון שנמרח, בחול הים, קו על קיר הבית או על נייר, הם ביטויים של למידה טבעית וסקרנית. הפעוט מתנסה בסיבה ותוצאה, ביצירתיות ובשמחת הגילוי של מבנים צורניים ראשוניים, ושל חומרים. המוח והגוף עובדים ולומדים בהתאמה, וכך סימנים מקריים הופכים בהדרגה ובאופן טבעי לשרבוטים יותר ויותר מכוונים, לצורות ולציורים מורכבים. פעוטות וילדים קטנים בכל העולם חוקרים קווים ונקודות, צורות ותנועות. והם ייצרו קומפוזיציות על הנייר ובכך הם לומדים את העולם ומבטאים את עצמם קוגניטיבית ורגשית.  

 

בן ארבע משרבט

לשרבוט ולרישום שבא בעקבותיו, יש שלבים ידועים שנחקרו. ויקטור לוונפלד, רודה קלוג, סילביה פיין וחוקרים אחרים של אמנות הילד, גילו את האפיונים והשלבים הטבעיים של התהליך המוחי-גופני הזה שכולל גם את גיל ההתבגרות. הוא מתפתח באמצעות משחק והתנסות מצטברת. שלבי השרבוט הם שלב חשוב מאוד כי בזמן הזה הפעוט מתחיל לבטא ולהבנות את הצורות הקוגניטיביות, האנושיות והאוניברסליות.

אין צורך ללמד זאת וזה אף מזיק.

זה קורה מעצמו בדומה לאופן שבו אנו לומדים לשבת וללכת. ילדים שיעברו את התהליך באופן טבעי יפתחו עצמאות ותחושת ערך.

מהותית, הרישום של ילד בן ארבע  וחרותת האבן בת 3500 שנה משוויץ – זהות.  הארכיטיפ המנדלי קיים מראשית האנושות ומלווה אותנו. שניהם מבוססים על ארכיטיפ המנדלה שנוכח בנו  מראישת האנושות. התהליך של כל ילד מבוסס על מורשת עשירה זו. לאחר מכן, כל ילד יפתח את המילון האישי שלו, לו אני קוראת הגרעין הרוחני של היוצר.

 

זו תופעה מעוררת פליאה עמוקה שכל ילדי העולם בכל התרבויות עוברים תהליך טבעי ואוניברסלי זהה בשלביו:

מהשארת סימנים מקריים, ליצירת קווים מכוונים, נקודות, ספירלות וקומפוזיציות.

והם גם יגלו וימציאו את שלוש הצורות הבסיסיות שנוכחות בכל התרבויות האנושיות! 

כל ילדה וילד יגלו וייצרו בזמנם, בטבעיות – עיגול, מרובע ומשולש.

 

יש הבדלים מהותיים בין פעוט שיוצר לעומת אדם מבוגר. הצורך לשרבט אצל פעוטות וילדים קשור בהנאה גופנית ובתגליות, שכן הם בוראים עולם.

ושלא כמונו המבוגרים – ילדים אינם יודעים דבר על תולדות האמנות ואינם יוצרים דיאלוגים והקשרים אמנותיים מודעים – הם עדיין בשלב התגליות.  

הם גם אינם מנסים בהכרח לתקשר עם אחרים באמצעות השרבוטים. יתכן שילד יתבונן בציור של חבר לידו בשולחן ויחקה אותו, או שהוא יצייר ציור לאימו על מנת לשמח אותה – אבל זו אינה המשמעות העיקרית של הפעילות הזאת. המהות העיקרית היא למידת העולם בקצב שלהם על פי אישיותם, באופן אינטימי ובהתנסות בחומרים שמשפיעים על חומרים אחרים.

והם יבנו מילון צורות אוניברסליות ואישיות שיתהווה לאיטו. זה תהליך מהותי נחוץ ביותר מבחינה נפשית, קוגניטיבית וטכנית. 

למה זקוקים ילדים?

ילד זקוק לרשות להיות עצמו, בדיוק כפי שהוא זקוק לשחק בקוביות. התגובות שלנו לשרבוטים ולציורים אמורות להיות דומות במעורבות ובכמות כפי שנגיב למשחק הלגו או הבובות. מספיק חיוך מהאם או מהגננת, שאומר: אני רואה ושמחה שאתה משחק ומתרכז במה שאתה עושה. 

טלי סופר, ילדים בני 2.4.

 

מעורבות יתר של מבוגרים בשלבי השרבוט

הרושם שלי לאורך השנים הוא שיש יותר מדי התערבויות בגנים ובבתים – סביב שרבוטים וציורים. מבוגרים מעורבים בשולחן הציור והשרבוט הרבה יותר מאשר במשחקי הקוביות או הבובות, שם, בדרך כלל, ניתן להם לשחק כרצונם. אנו עשויים להתבונן במערכות יחסים ובעניינים אחרים, אבל זה אינו דומה לעיסוק האינטנסיבי סביב שרבוט וציור.

פעמים רבות ליד ילד משרבט נראה מבוגר שמדגים, מדבר ושואל, למשל: מה זה? מה ציירת? תן שם לציור. או שהוא משבח צורה גרפית כלשהי שמזכירה דימוי. ואם זה יאמר לילד יתכן שהוא יירצה אותנו בהמשך בעוד ציורי איש או חתול במקום לחקור את התהליך האישי שלו.   

משום מה, אנו נעשים חסרי מנוחה ליד ניירות, צבעים ועפרונות.

 

כמה סיבות להתערבויות בציורי ילדים

1. התנייה תרבותית: אנו מוקסמים מסימנים על נייר שמייצגים דימויים או משהו במציאות.

רבים מהמבוגרים לא מכירים במשמעות השרבוטים ולכן הם נראים להם כמקריים או סתמיים. הם אולי חושבים שזו הכנה למשהו אחר ולא כדבר בפני עצמו.

כאמור,  אנו מוקסמים מסימנים על נייר שמייצגים דימויים ולכן כבוגרים יש לנו שאיפה ליצור ולהבין דימויים.

הרגע בו פעוט מצביע על כמה קווים ואומר:  "אבא!" – הוא רגע משפחתי מרגש.

 התינוק הזה במילה אחת הבהיר לנו שהוא חיבר בין סימן-שרבוט למושג ואף שיים אותו.

 בחברה המערבית התחרותית – ליצור דימוי ושיום מילולי, נתפס כמבטא קוגניציה גבוהה.

 ההתנייה התרבותית שדימוי ושיום הם חשובים – מעוררת בנו את הדחף לזרז גם את הילדים להגיע "לשם".

 והיא זו שמניעה אותנו להקדים את המאוחר ולדרבן ילד שהתחיל לסגור צורה לצייר "איש" ולקרוא לו גם כך גם אם הוא לא התכוון לכך עדיין.

 מתוך הדחף הזה אנו מאיצים על ידי הדגמה, שבחים והצעות.  

 

2.  המדיום האמנותי, מטבעו, מכיל תוצר פיזי שנשאר לאחר שהפעולה הסתיימה.

בבנייה בקוביות, משחק בבובות או נגינה, ברגע שמניחים את החפצים, המשחק הדמיוני נגמר ואין לו עקבות.

בשרבוט לעומת זאת, יש תוצר פיזי שנשמר ככזה. וזה יוצר מיד, מבלי יכולת כמעט להתגונן, השוואות להתפתחות הילד ביחס לציורי חבריו בגן או לאחיו.

במשחק בקוביות או בבובות לא נוכחת השוואה כל כך מיידית.

ויש אפילו כאלה שמשווים בין ילד לציור של אמן "הוא ממש פיקאסו!"  אולי כי מדובר באובייקט מאותו סוג, אנו משווים בין ילד לאמן, למרות שנקודת המוצא שלהם שונה כל כך.

מתוך כך ציור של פעוט יושווה שלא בטובתו לאחרים. וכך באופן לא מודע ומותנה – המבוגרים ינסו לזרז את העשייה שלו לקראת ציור פיגורטיבי מובן יותר מבחינת התוכן.

 

 3. חרדה שקטה שילד לא יהיה מוכן לכיתה א ולחיים.

פעוטות נולדים לחברות קפיטליסטיות תחרותיות שבהן כתיבה וקריאה חשובות מאד. לכן, זה נתפס כהישג אם פעוט קורא או כותב אותיות בגיל ארבע. וכך, בגני ילדים ובבתים רבים, לצד דפי שרבוט וציור, יש נטייה לעודד קריאה וכתיבה שאינם מתואמים עם ההתפתחות הטבעית.  זה ביטוי לחרדה שיוצרת את המשאלה שילד יגיע עם יתרון ומוכן  יותר מחבריו לכיתה א, לחיים עצמם.

 

4. אחזקת העיפרון הצטמצמה אצלנו המבוגרים לכתיבה.

כשאני רואה הורים בגן, סבים, בני משפחה מורחבת – אני שמה לב כיצד העיפרון מיוחס מיד לדימוי בעל שם או לכתיבה. האם יתכן שכשפעוט שאוחז בעיפרון ומשרבט, זה מזכיר לנו המבוגרים רק כתיבה? אולי כי שכחנו את חווית התנועה החופשית על מרחבי הנייר?

ואולי אם נתבונן בילדים קטנים ואף נחקה אותם נוכל להחזיר לעצמנו חוויה נשכחת קסומה.  

 

אז מה מומלץ ומה נעשה?

ראשית נירגע. כולנו ירשנו מאבותינו במערות את היכולת האנושית ליצור סימנים. על פי מחקרי החינוך והלמידה, רוב רובם של הילדים ילמדו כמעט מעצמם לקרוא ולכתוב בקלות ובטבעיות סביב גיל שש. בגיל זה המוח בשל לכך.

ולכן, הדאגה שלנו מיותרת. מתוך הדנ"א האנושי, כל ילדה וילד ינבעו קווים, נקודות, ספירלות ושבלולים למיניהם וגם שלוש הצורות הבסיסיות, עיגול, מרובע ומשולש, וכך גם הכתיבה והקריאה יגיעו בטבעיות בזמנם. אין צורך לזרז אותם להגיע לשם – אלא לאפשר להם לגלות את הקסם בעצמם. 

 בן 5.9:  "אני כותב!"

 

שרבוטים ורישומים הם האבות הקדמונים של הכתיבה והם נחוצים שם גם ככאלה.

הילדות המוקדמת היא הזדמנות חד פעמית של אושר ויצירתיות סביב שרבוט, בגן העדן של ההוויה.

ולכן, חיוני מאד להעניק להם את הרשות לגלות את הפלא הזה בעצמם.

עבורם זו תהיה תגלית מלהיבה של עולם שלם וגם עבורנו נוכל לחוות ילדות שניייה  – אם נשכיל לתת להם רשות.

 

פוסט זה הוא חלק מפרוייקט משותף עם רוברטה פוצ'י, וסוזאן אקסלסון  לחלוקת ידע  בארבע שפות.

פייסבוק   אינסטגרם 

הפוסט בשוודית ואנגלית נמצא בבלוג Interaction Imagination

באיטלקית הוא נמצא בבלוג:  Roberta Pucci Lab

Also available in English on The Good Enough Studio

Spanish Translation