שני סיפורים: מה ליצור עכשיו?
ילדה שואלת את הגננת: מה לצייר עכשיו?
מה משמעות השאלה שלה?
ראשית, היא מבקשת עזרה.
שנית, נדמה לה שהתשובה הנכונה נמצאת אי שם בעולם, אולי אצל הגננת ולא בתוכה.
וזה קצת עצוב, לא?
האם היא היתה מבקשת עזרה איך לשחק בפינת משפחה? בארגז החול? בבנייה בקוביות?
כנראה שלא.
תשובה כמו: ציירי עצים, ציירי כמו שציירת אתמול, זו תשובת מוח שמאל, המוח הקוגניטיבי שמספק סיבה ותוצאה.
איך אגיב לילדה?
אני מציעה לפנות למוח ימין, למוח האינטואיבי.
אשב איתה ואבקש ממנה להתבונן על כפות ידיה: "תראי איזה ידיים חכמות שיש לך! עשר אצבעות שיודעות ללוש ולצבוע, לחפור וללטף, לקחת אוכל, לחתוך ולאחוז.
תסתכלי עליהן ותשאלי אותן: מה אתן רוצות לעשות עכשיו? במה מתחשק לכן לגעת? אתן רוצות ללוש? לגזור? לאסוף?
תקשיבי להן בשקט והן יענו לך."
מוח ימין יאפשר לדימיון להיות נוכח במלאות ברגע הזה. הבחירה תתרחש מאליה ותהיה אוטנטית ותנבע מעולמה של הילדה.
מטופל חדש מגיע לסטודיו.
הוא מספר מה מביא אותו אלי.
אחפש הזדמנות לנסות ולהכיר אותו גם דרך מפגש עם חומרים.
ארצה לראות ולחוות מה ידייו בוחרות, מה הן חושבות?
אזמין אותו לחטט במגירות, בקופסאות על המדפים ולבחור משהו ואומר משהו כזה:
"זה יכול להיות חומר ליצירה, ואלה יכולים להיות חפצים שמדברים אליך. פשוט תניח מה שהידיים רוצות על השולחן. ולא חייבים לעשות איתם משהו מסויים".
מניסיוני, מה שיונח על השולחן יעשיר באופן פואטי ומדוייק את מה שנאמר, גם אם לא נדע עדיין את כל המשמעויות וגם אם לא נדבר על כך. בהמשך זה יתבהר.
מה המשותף בתגובה לילדה ולמטופל?
שתי ההצעות פונות למוח ימין. זו פנייה לחלק היצירתי והרגשי, לחלק באישיותנו שאינו הישגי וקוגניטיבי.
היידים שלנו חכמות ועתיקות ודוברות אמת. הן יודעות למה אנו כמהים ובוחרות ללא משוא פנים את מה שהן זקוקות לו ביותר.
וכך הן מבטאות את עומק נשמתינו.
בחירה כזו של מוח ימין בגוף ובידיים מעוררת שמחה עמוקה ויוצרת העצמה.