סטודיו קהילתי בציריך

טיול משפחתי, מלון בשוליים של ציריך.

אזור תעשייה ומשרדים תוסס עם הרבה ירוק ובתי קפה, מגלים חלון ראווה גדול פונה לרחוב ונשקף לתוך חלל גדול.

משמאל, העין צדה מכלי נייר ממוינים.

יש איכות מיוחדת לסטודיו לאמנות שיושב על רחוב ויש לפחות לחלקו שקיפות לשני הכיוונים. נכנס  אור יום וקהילתיות עשויה לנבוע באופן מזמין יותר.

סטודיו!

סגור לחופשה

בוקר אחד אנחנו רואות דלת פתוחה ונשים חייכניות מקרצפות את הריצפה מתחת לקיר הגואש. מורות לאמנות?

מציצה ופוגשת את עיניה של קורינה.

מבקשת לבקר לרגע.

נעמה מצלמת.

קורינה מאירת עיניים, מטפלת באמנות, מוכנה לאפשר לי סיורון של חמש דקות.

שני החללים המובחנים כאזור משחק ואזור יצירה אזור משחק ואזור לעבודה בחומרים הכניסה הרחבה והמטבחון ושירותים בצד השני.

– כמה אנשים מגיעים ליצור כאן מדי שבוע?

קורינה מספרת שמדי אחה"צ המקום מארח כמה עשרות פליטים שבאים ליצור.

וזו עבודה קבוצתית שנוצרה בסדנת קיץ ביולי עם ילדי פליטים. קורינה הסבירה שהעבודה נקראה "העיר שלי" – כך שילדים יכלו להרהר באוכל אהוב, אמיתי או דמיוני או בפעילויות תרבות מעולמם , וכך צעד אחר צעד הם יצרו את העיר המשותפת. 

מרגש להיכנס למקום שלא היית בו מעולם והוא מובן לך כמו בית.

קרינה יודעת מי הוא ארנו שטרן, מכירה את גישת רג'יו אמיליה ואנו מחליפות משפטי קוד על חומר ותהליך כמכרות וותיקות. אחיות למקצוע ולעולם החומרים.

כיור נמוך  – כמה  נחוץ!

כמה ימים אחר כך אני רואה מבעד לחלון הגדול שקיר הגואש מסוייד לבן כמו חדש, ומוכן לתחילת שנה נוספת.