על קנבס מתוח על מסגרת
מצע העבודה מכיל את כל מה שיבוא עליו ובתוכו.
המצע הוא רחם לתהליך.
אלה יחסי מכיל – מוכל כמו תינוק ואם.
יצירה שנעשית על מצעי נייר לסוגיו, על עץ, או על קנבס, תהיה לכך משמעות רוחנית ונפשית שתתמוך ותהדהד את התהליך וגם העבודה כאובייקט.
כלומר, יש משמעות אם המצע הוא עץ, נייר או בד.
כל מצע בא עם היסטוריה שלימה, גם אם היא לא מודעת לנו.
הגוף מרגיש.
ומכאן – אני רוצה להסב את תשומת הלב למשמעות הגשת קנבס לילדים קטנים, תופעה שנעשית שכיחה בבתי ספר ואף בגנים.
אנחנו נושאים זיכרונות שונים במיוחד לגבי קנבס מתוח על מסגרת.
מאחורי קנבס כחפץ מסתתרת היסטוריה ארוכה של תולדות האמנות המערבית. מציצים משם רמברנדט, פיקאסו ופרידה קאלו ורבות ורבים אחרים.
כלומר הגשת קנבס לילדים טומנת בחובה מסר של השוואה וציפייה שעלולה לבלום את העשייה.
הנה משהו נורא יקר ומיוחד ולכן העבודה שלך חייבת להיות מצוינת כי אחרת בזבזנו קנבס.
גם אם ילד לא יודע מה זה, את המורה או המטפלת יודעת וזה מחלחל.
ולכן, אם את מורה לאמנות אמורה להיות לך ברורה הבנה שלך כלפי קנבס המתוח ומתי את מגישה אותו. מתי הוא באמת נחוץ.
אני זוכרת לגמרי את ציור השמן הראשון שלי. את תחושת תנועת הגל של הקנבס מולי, את יראת הכבוד וריח צבעי השמן ורחש המכחול.
ואת זוכרת את הפעם הראשונה שציירת על בד של ציירים?
קנבס מודבק על קרטון הוא ייצור "נמוך" בזיכרון הקולקטיבי שלנו. נראה לי שהוא המצאה מאוחרת שנוצרה על מנת לצמצם את עובי החפץ והוזלת תהליך הייצור.
מצד שני יש בו מקבילה עמומה מטפורית לציורי איקונות על עץ שעליו לפעמים מתחו בד דק.
כלומר, ההיסטוריה האישית שלנו משפיעה על השימוש והבחירה בחומר.
אני רואה בעיתיות רבה בנטייה לספק קנבסים לידי גן ובתי ספר, כי זה מיד מציף מתח ציפיות והישגיות וגם בעיית אכסון. וגם כי זה לא באמת נחוץ.
קנבסים יתאימו בתיכון, בהמשך הדרך.
ולכן – הגישו ניירות מסוגים שונים, דקים ועבים וקרטונים.
לצד זה יש מצבים מיוחדים בהם היו לי מטופלים ותלמידים שכן עבדו על בד, כי זה היה צורך מדויק ומודע.
ולכן כל מורה ומטפלת כדאי שתבין ותתאים את ההבנה ליוצרים שאצלה.