למה מורים שונאים בלגן? ההנאות של אמנות "מלכלכת" – סוזאן אקסלסון
במהלך השנים ראיתי את היתרונות של התלכלכות תוך כדי חקירת חומרי אמנות (או כל דבר). באותה מידה ראיתי מספר רב של מחנכים שמתנגדים לבלגן, ומנהלי בתי ספר וגנים שגורמים להגבלת היכולת של ילדים לשחק עם חומרי אמנות. מתן רשות לילדים צעירים (או לילדים בכל הגילאים) לחקור ולשחק באופן מלא פירושו להתפייס עם בלגן. בבלגן ולכלוך, לעתים קרובות, טמון עושר חושי, ידע רב, ועושר חברתי ורגשי. ביטול האפשרות הזו, לטווח ארוך אינה יעילה חינוכית.
כן, זה דורש יותר עבודת ניקוי, אבל לעתים קרובות מצאתי שהילדים נהנים גם מתהליך הניקוי, גם אם זה לעתים לוקח יותר זמן, עדיין כל כך הרבה למידה מתרחשת שם. כפי שרוברטה ציינה בעבר, יצירת סימנים היא לא רק הוספת חומרים, היא גם ההסרה. ניגוב צבע משולחן או מרצפה פותח הזדמנויות חדשות להיות יצירתי ולגלות. וכך גם ניקוי מברשות וסירים. עדיין לא פגשתי ילד שלא נהנה ממשחק בסיר עם מים וצבע ומתפעל מהשינויים. לפעמים ילד "מבשל" עם המברשות, המים והסירים, או מכין שיקויי קסם. כיורים משותפים ארוכים הם הטובים ביותר עבור זה.
כשאני מתכננת חוויה חושית מלאה, אני מתכננת כיצד הילדים ינקו את עצמם: האם הכיור קרוב? האם יש לי גישה למקלחת, או שאני צריכה למלא אמבטיה גדולה עם מים כדי שהילדים יוכלו לנקות את עצמם בקרבת מקום? מיכלים גדולים כאלה עובדים נהדר כמעבר והם הופכים לחלק מרגש בכל התהליך. אני מכינה את המגבות ואת בגדי הילדים בקרבת מקום בערמות מסודרות מוכנות ללבישה. הכל מאורגן על מנת למזער מעברים בעייתיים, שאני יודעת שיכולים להקשות על חלק מהילדים. וכן, זו יכולה להיות עבודה אינטנסיבית, שכרוכה בהזעה, אבל התגמול מאד גדול.
בסוף כל שנה, המפגש האחרון באטלייה הוא הבחירה של הילדים. אנחנו מתכננים כמה שבועות קדימה מה הם רוצים לעשות כקבוצה כדי שאוכל להבטיח שיש לנו את כל החומרים שאנחנו צריכים. בכל שנה ששאלתי – ומדובר בהרבה שנים – הילדים בחרו בחווית צבע עם כל הגוף. אנו משחקים, מציירים וחוקרים את הנייר האחרון עד שהוא מתפורר. הם לומדים על תחושת הרוויה של החומרים, על ההשפעות של גופם על הנייר הרטוב וכו. זה גם מציף נקודת ראות לגבי קיימות ומיחזור.
ואיזו שמחה שיש שם!
וזו לא רק השמחה, הדיאלוגים שנוצרים כשהם מתבוננים באיכויות השונות של הרטיבות, ואיך הצבעים מתערבבים, ואיך הם מתקשרים זה עם זה, ואיך זה משאיר סימנים על עצמם. יש כל כך הרבה מקום לילדים ללמוד גם על הסכמה. כמה מותר לגעת במישהו אחר ולהשאיר עקבות עליו? האם יש לי את הזכות לסרב למישהו אחר? והאם יש לי את הזכות והמרחב לומר זאת כשאני מרגיש כך?
לא כל אמנות מלכלכת היא קבוצתית.
זה יכול להתחיל במשהו קטן, כמו ילדים שמתחילים לצבוע את עצמם במברשות במקום את הנייר, ומרגישים את הזיפים ואת קרירות הצבע על העור שלהם. הם שוכחים את הנייר שלהם ואת מה שהם "היו אמורים לעשות" ומתמקדים בתחושות הגוף הנעימות על הידיים והזרועות.
לא כל הילדים אוהבים בלגן ולכלוך. יש לי שני ילדים שאהבו לחוות באופן מלא צבע, אוכל או כל מה שהם יכולים לעשות עימו בלגן, וילד אחד שזה הפך עבורו לחוויה טראומטית של דמעות וייאוש לרצון להיות שוב נקי.
ולכן, חשוב לתכנן את הפעילות כך שתכלול את כל הילדים, וחשוב שיהיה חופש ואפשרות לכל הילדים לחקור חומרי אמנות באופן מספק. אולי זה יהיה באמצעות כפפות, או הנחת חתיכת שקית ניילון על הצבע ומריחה שלו מסביב. לוקח זמן להבין מה נחוץ, ואיך הפעילות תחווה על ידי כל הילדים באופן פחות מלכלך.
במקומות מסוימים שעבדתי בהם היו כללים נוקשים לגבי רצפות, קירות וריהוט מבולגנים, והייתי צריכה להיות יצירתית איך ליצור סוג של חופש עם חומרי אמנות שיהיו זמינים לילדים מבלי לגרום בעיות לעצמי. ולכן, פרשתי סדינים ישנים, או וילונות מקלחת על רצפות כדי להגן עליהן מפני מריחות צבע, וכך שלא אצטרך לרחף מעל הילדים כדי להבטיח שהם יצבעו "בתבונה".
חשוב לוודא שלילדים תהיה גישה למתקני ניקוי. לפעמים עיצוב החלל אינו מושלם והכיורים מאד רחוקים מהחדר בו אנו מציירים, ויש סיכון לתת לילד ללכת בעצמו להתנקות, כי אולי הוא ישאיר שובל בדרך – או להשאיר את הקבוצה לדאוג לעצמם במשך כמה דקות. . . אלא אם כן אני מכתיב מתי כולם יכולים לעזוב, וזה פשוט לא נוח לי.
גיליתי שדלי מים ומגבת לצידי בחדר האמנות ללא מים יכולים להתאים לכתמים הגדולים ביותר, ולאחר מכן לאפשר לילד לשטוף את השאר. אני גם בוחרת חומרי אמנות שישטפו בקלות, או גם ימחקו – כדי שהילדים יוכלו לחוות את התהליך במלאות. ולכן, הבחירות הבוגרות שלי בהקשר זה הן קריטיות והן יכולות ליצור את טווח החופש או מגבלה שהילדים יחוו בתהליך חקר האמנות שלהם.
הורים הם לעיתים מחסום נוסף. מצאתי שדיאלוגים עימם על היתרונות של אמנות מכתימה וחקירה של חומרים מאוד משמעותית. כמו כן, חשוב ליידע אותם באילו ימים נשחק עם חומרי אמנות כי הם צריכים לשלוח את ילדיהם בבגדים שניתן ללכלך. ואפילו כיבסתי בגדים במכונת הכביסה של בית הספר כשידעתי שיש משפחות שלא היו להן מספיק בגדים או גישה למכונות כביסה.
לילדים שלי היו בגדים מיוחדים לצבע כשהם היו צעירים, כדי שיוכלו לחקור בחופשיות חומרי אמנות ללא כל חרדה ללכלך את הבגדים. הרעיון היה שהם יוכלו לנגב את הצבע שעל הידיים על הבגדים. כדי לא להפריע ליצירתיות. סינרי פלסטיק יכולים להגביל תנועה, או שיש להם ריח מוזר שיכול לדחות חלק מהילדים.
ילדים עם חרדת התלכלכות, לפעמים חוששים ממה שהוריהם יגידו. חלקם לא אוהבים להתמרח בעצמם. יש צורך לפגוש אותם במקום בו הם נמצאים, עם כבוד אמיתי, כך שנוכל להיות לעזר מול החרדה, כך שהם יוכלו לחוות שמחה יצירתית. דיאלוגים עם הורים, שכבות מגן או בגדים נוספים להחלפה יכולים לסייע.
בבלגן והתלכלכות נוכחת גם מתמטיקה, כתיבה, שמחה. מתקיימות אינטראקציות חברתיות, בניית ידע. זה הרבה יותר מסתם לכלוך. נוכח שם גם החופש שהתייחסנו אליו בכתבינו על שרבוטים. החופש המבולגן הזה לא תמיד נגיש בכל בית של כל ילד, ולכן בגני הילדים, ובבתי הספר היא הכרח מבחינה טכנית. הפוסט הבא יבחן מקרוב מהי אמנות מבולגנת.
פוסט זה הוא חלק מפרוייקט משותף עם רוברטה פוצ'י, וסוזאן אקסלסון לחלוקת ידע לפחות ארבע שפות.