שרבוט ורישום כמעשה דמוקרטי 2 – סוזאן אקסלסון

לקח לי ארבע שנים לצייר כמו רפאל, אבל חיים שלמים לצייר כמו ילד

פיקאסו

לעתים קרובות אני מרגישה שהאמירה הזו של פיקאסו מתפרשת לא נכון. זה לא שפיקאסו רצה לצייר כמו ילד, אלה שהוא השתוקק לחופש מן הציפיות הנורמטיביות שיש לילדים צעירים מאוד. יש פרק זמן קצר שבו ילדים אינם מציירים בתים כריבועים עם גגות משולשים וארובה ללא קשר אם בתים כאלה ניתן למצוא בסביבתם. או ציורי מים כשרבוטים כחולים, למרות שמים לעתים רחוקות הם כחולים, אלא אם כן בילית את רוב חייך בבריכת השחייה (ואז, מבחינה טכנית, האריחים הכחולים).

אני שואפת בקביעות לנטרל שרידי חשיבה, למידה והוראה קולוניאליסטית שיתכן שיש בי. האם האמירה הזו שלי משתלבת בכך גם עם המשפט של פיקאסו?

קולוניזציה הוא מונח שנכנס לשימוש תכוף ומתייחס לאירופאי הלבן שפלש לחלקי עולם והשתלט על אדמות, מחצבים, תוך מחיקת כל התנגדות של תרבויות מקומיות גם באלימות. הוא דיכא תרבויות מקומיות בכפייה. מדובר באיים באוקיינוס השקט, וזה גם התרחש בצפון ודרום אמריקה, אוסטרליה, חלקים מאסיה, חלק גדול מאפריקה ומאז ימי מסעות הצלב גם במזרח התיכון. ממליצה בחום על  TED Talk שמדבר על הסכנה בלספר סיפור אחד בלבד.  Chimamanda Ngozi Adichie  The Danger of a Single Story מתארת את הבעיות שמגיעות כאשר אדם לבן, מערבי, בדרך כלל זכר חזק,  הטרוסקסואלי וכו',  שהחשיבה הנורמטיבית שלו נתפסת כדרך הנכונה היחידה להתייחסות למציאות. אלה אנשים שנכשלו לחלוטין להבין שיש דרכים נוספות לחשוב. 

בהקשר לדה-קולוניזציה, כאשר אנו נפתחים לאמיתות, סיפורים ואפשרויות נוספות לעמדה שלנו – אני מרגישה אי נוחות מהציטוט של פיקאסו. וזאת מכיוון ש האמנות שלו נהנתה מהמבנה הקולוניאלי שרומם את פרשנותו ביחס לביטוי האסתטי הילידי.  כלומר, האופן בו הוא תיאר אחרים היה לעתים קרובות מרומם או שהוא יצר מהם סטריאוטיפים. זה היטיב איתו כלכלית מבלי להתייחס לאמת של האנשים והמקומות שאותם תיאר. ראו את  הפוסט של לייסה-ראוונה פינבוג Liisa-Ravna Finbog’s  על כך.

כחלק מהיכולת לראות בציור אקט  דמוקרטי, עלינו להתחיל לחשוב על השפעות התרבות על השקפות העולם, והשפעות השקפות העולם על התרבות. כיצד אמונות העולם  משפיעות על הפרטים שאנו מבחינים בהם? הסיפורים שאנו מקשיבים להם? האם אנחנו מציירים סטריאוטיפים, דעות קדומות או את האמת?

ילדים צעירים, כמובן, לא נחשפו לתופעות תרבותיות. יש להם עדיין חופש לחוות את העולם כפי שהוא ולא את "הסיפור" של החברה שלנו. כמבוגרים, ובמיוחד כהורים ומורים, עלינו להעסיק את עצמנו בללמד רבות מה"אמיתות" הללו שלמדנו כתהליך של יצירת שוויון אמיתי, שבו יש השתתפות אמיתית לכולם והשפעה אותנטית של כולם היא ברת השגה – על מנת ליצור דמוקרטיה אמיתית. זה אומר להקשיב לכל הסיפורים ולא רק לסיפור הנורמטיבי היחיד, כדי שנוכל לאפשר לילדים שאנחנו עובדים עימם את החופש להיות מי שהם ולהעריך אחרים.

ומה אם פיקאסו התכוון שלצייר כמו ילד פירושו למעשה ללמוד את האמיתות שנאמרו כדי להקשיב וללמוד מכל הסיפורים? שלצייר כמו ילד זה להיות חופשי ממגבלה. אני יכולה להשוות את זה לסמל הפרח הנורמטיבי- עיגול עם חמישה עלי כותרת. כל כך הרבה ילדים לומדים לצייר את זה – ובכל זאת יש כל כך הרבה פרחים שונים: צבעונים, שן הארי, איריס, סחלבים, חמניות, ורדים, חינניות וכו'.  נדמיין עולם שבו מזלזלים בך ואתה מרגיש פחות ראוי רק בגלל שאתה לא פרח שהוא עיגול עם חמישה עלי כותרת. דה קולוניזציה של החשיבה שלנו נותנת לנו את החופש לצייר כל סוג של פרח ולא רק דגם אחד.  ומה נוכל ללמוד מכך על מנת שאמנות תוכל להיות חלק מהגישה הדמוקרטית שלנו בהוראה ובנוכחות עם ילדים בכלל?

לנורמות תרבותיות יש את הכוח להשפיע על הדרך שבה ילדים רואים ושומעים את העולם. לאט לאט עיניהם מעורפלות ואוזניהם עמומות כך שהריבוי והפרטים של עולמנו המורכב מטושטשים כך שהילד מקבל החלטות אמנותיות, יצירתיות וקוגניטיביות המבוססות על הבנות כלליות ופילטרים חברתיים ולא על תצפיות אותנטיות שלו.

נורמות ותרבות הם חלק חשוב בתחושת שייכות. אין לי שום כוונה לומר שעלינו, כמחנכים והורים, לנטוש אותם, רק כדי לגונן על ילדים. הם חשובים גם כדי לספק להם אסטרטגיות להבחין בעולם סביבם. נורמות הן מה שאומר לנו לכבד אחד את השני, לעזור, לא להכות אחרים, להגיד תודה, לומר שרצח הוא רע והוראה היא חיובית. אלה חיוניים לרווחה החברתית שלנו יחד. הבעיה מתעוררת כאשר הנורמות אינן כוללות אחרים, והן מזלזלות בהם. או הנורמה שילדים הם כלים ריקים שצריכים להיות מלאים במידע על ידי מבוגרים, או שנשים פחות מסוגלות מגברים. זה מאבק מתמשך שבו כמה מדינות התקדמו יותר בשוויון מגדרי מאחרות…

אם כך, נורמות הן חיוניות, טובות, מגבילות ולפעמים מזיקות.

נורמה משותפת נוספת היא לא לבזבז זמן, ופעולות כמו משחק, וביטוי אסתטי לעיתים קרובות מסווגים ככאלה. כך שבמשך השנים היה דחף להוכיח שהם לא –  אבל למרבה הצער אפילו באמנות נוכחת דחיקה ודחיפה "להזדרז" ו "להגיע לשלב הבא". וכך גם מורים והורים חרדים ולהוטים שילדם להפסיק למלמל ויתחיל  לדבר, שיפסיק לזחול ויתחיל ללכת, שיפסיק לשרבט ולהתחיל לצייר צורות שהמבוגרים מזהים. משמעות הדבר היא כי פתאום דברים כמו ציור (שבו שרבוט הוא תהליך חיוני) יש ערך מועט בזכות עצמם, והוא משמעותי רק כצעד לכתיבה או הישג אקדמי אחר שאינו נתפס כבזבוז זמן.

התוצאה היא מניפולציה של אמנות, ציור, שרבוט ומשחק שמכוונים לייצור תוצאה רצויה. מה שהורס את המהות של מטרת האמנות המשחק והמורכבות והעושר שלהם. דבי קיט-הארטלנד Debi Keyte-Hartland כותבת בציור כיצירת משמעות על המורכבות של הכרת החומרים, העצמי והעולם – כשפה חברתית, יחסית וגם שפתית. במילים אחרות, מדובר באינטראקציה עם אחרים במהלך התהליך ולאחר התהליך.  היא מדברת על הבנת הקשרים ההדדיים וגם התלות ההדדית, כמו גם שפה ליצירת ידע ושיתוף. זה הרבה יותר מסתם לראות בשרבוטים הקדמה לכתיבה, זה התבוננות בשרבוטים כחלק מיחסים אנושיים.

רישום כאקט דמוקרטי דורש ממחנכים והורים להיות פתוחים לאפשרויות המרובות של מה שהתהליך מספק, משתף ומאפשר. היא מחייבת אותנו להיות מודעים להטיה שלנו ולדעות הקדומות שלנו, כמו גם לאג'נדות חינוכיות ואחרות, כך שהם לא מגבילים או מטשטשים את יכולתו של הילד לראות את העולם כפי שהוא, ולהימנע מהאכלה בכפייה של ילדים מה שהחברה הנורמטיבית אומרת שהם צריכים להיות (במיוחד כאשר הנורמה אינה כוללת, מדכאת ופוגעת באחרים).

אנו אמורים להיות מודעים להטייה ולדעות הקדומות שלנו, כמו גם לאג'נדות חינוכיות אחרות, על מנת שהם לא יגבילו או יטשטשו את יכולתו של הילד לראות את העולם כפי שהוא, ולהימנע מכפייה של מה שצריך לעשות על פי החברה הנורמטיבית על ילדים. במיוחד כאשר הנורמה אינה כוללנית ומדכאת ופוגעת באחרים. בהקשר הזה, אני אסירת תודה על כך שהדיאלוג על אוטיזם נפתח. ההשקפה הנורמטיבית של הילד האוטיסט הנתפס כבעיה, הופכת להתבוננות בילד כזה כמורכב ויצירתי שזקוק למסלול למידה שונה. עד כה ילדים כאלה נפגעו לעיתים קרובות על ידי החברה שמנסה לגרום להם הדביק את הפער או להיות "נורמלי ככל האפשר".

להאט, להתבונן מקרוב, להקשיב לעומק ניתן להחיל גם על ציור. זה משהו שאנו צריכים להתאמן עליו כל יום בעצמנו, כך שנוכל לאפשר זאת לילדים בטיפולנו.

שימו לב לעולם סביבנו כפי שהוא. הקשיבו לכל הסיפורים. 

נאפשר לאמנות להיות מרחב לחקירה והבנה של מה שאנחנו רואים ושומעים, ולחלוק את זה עם אחרים.

בהקשר לחלק הראשון של המשפט של פיקאסו "לקח לי שנים לצייר כמו רפאל".  זה בהחלט מרמז כי כאמן יצירתי הוא בילה שנים בהעתקת אחרים. די ברור שהוא השתמש ברפאל כתבנית – ללמוד טכניקות, לתרגל משהו שוב ושוב כדי להרגיש תחושתת שליטה. אני מניחה שהכוונה לא היתה לצייר כמו רפאל, אלא דרך להבין טוב יותר איך רפאל צייר. ללמוד על ידי עשייה, לעשות על ידי ידיעה. פיקאסו היה מסוגל לעשות את מה שהוא עשה כי הוא ידע, כי הוא התאמן פיזית. הוא "ניגן" את רפאל.

כל זה נמצא בליבת הציור כמעשה דמוקרטי; מרחב לשיתוף כל הסיפורים שישותפו, יתבטאו, יתגלו. מרחב ותהליך שמאפשר זמן, ולא מכוונים בו לתוצר מסויים, אלא מרחב וחופש האמת שלו.

זהו מרחב לשרבוטים לילדים לספר את סיפורם האישי, מבלי להאיץ בהם להגיע לשלב הבא, לכאורה חשוב יותר. אולי כי הוא ליניארי ולא מותר לבקר שוב.

בואו נעשה דה-קולוניזציה לשרבוט!