שרבוט כמעשה דמוקרטי 1 – סוזאן אקסלסון

שרבוט כמעשה דמוקרטי 1 –  סוזאן אקסלסון

אני מבינה את היותי דמוקרטית כיכולת שלי להשתתף, להשפיע ולהישמע כשוות ערך. זה לא שכולנו זהים, או עושים את אותו הדבר, או שכולנו יודעים ויכולים לעשות את אותם הדברים. אבל, כל החוויות, הידע, היכולות והדמיון השונים שלנו בעלי ערך. זו הרשות להיות מי שאתה בזכויות, ומלווה בהכרה גם של הרשות של אחרים להיות מי שהם. כלומר, הזכויות שלנו אינן פוגעות באחרים. באמצעות קהילה וקולקטיביות כולנו ייחודיים ויכולים לזרוח. וביחד אנחנו חזקים יותר.

שרבוט הוא מעשה דמוקרטי.

לכל אחד אמורה להיות הרשות להיות מסוגל לשרבט. יש חופש בשרבוט המאפשר למשרבט לחוות את החומרים, להרגיש שמחה, להביע רגשות, לשחרר מתחים, לחקור אפשרויות, לגלות את ההשפעה שלהם וכו' כמו שנונה שיתפה בסיפור שלה על הלל. לסדרת העבודות של קווים וצורות הייתה משמעות הרבה יותר גדולה ממה שניתן להבין רק מהתבוננות בעבודות הסופיות. התהליך הוא סיפור. אלה תיאוריות שמתפתחות. אם אנחנו ברי מזל להיות שם במהלך התהליך המילולי, אנו מקבלים תובנה עמוקה יותר. עבור ילדים לא מילוליים (צעירים מאוד, או מסיבות אחרות שאינם מסוגלים או רוצים לתקשר מילולית) ייתכן שלעולם לא נגלה את עומק התהליך, אך אנו יכולים לכבד אותו. על ידי גילויי כנים ותשומת לב לשרבוטים, אנו מעניקים למעשה הזה ערך, מאפשרים שותפות והזדמנויות להשפיע. השרבוטים יכולים לספק לנו מידע שיוביל להצעות והגשות לפעילויות משמעותיות עבור הילד.

אם ילד מתקשה עם הלחץ ביד ליצור סימנים, ניתן להציע לו לנסות כלי ציור אחר. אם עולה קושי בהחזקת כלי ציור, כדאי לספק לו הזדמנויות לחזק ידיים ואצבעות. לעבוד על הכישורים המוטוריים העדינים, במקביל להזדמנויות ליצור שרבוטים בחומרים חושיים כמו חול, מלח או סליים (ראה את הפוסט: ההשפעה המרגיעה של השרבוטים)

שרבוט הוא רק לעתים רחוקות עשיית קווים אקראיים על הנייר… לעתים קרובות יותר מאשר לא הם מתאמנים בתקשורת. אבל, ילדים מסוימים עשויים לבחור להסתיר את התהליך שלהם כי הם לא חשים תחושת ערך, לא על ידי מבוגרים או ילדים בני גילם, או גדולים יותר. כפי ששיתפנו בפוסטים קודמים, שרבוט לעתים רחוקות מקבל את הערך שהוא באמת ראוי לו, וזה משפיע על הילדים והם מתביישים בתהליכי היצירה שלהם.

תהליך יצירתי הוא לא רק זה שמוביל לעבודה "מוצלחת". יצירתיות היא גם כל התהליכים שגורמים לכישלון – במובן זה שזה לא מה שהיוצר התכוון לו. או אולי הדבר אינו שימושי כפי שקיווה או משהו אחר. המציאות היא שרוב התהליכים היצירתיים הם בלתי נראים ורוב האנשים מסתובבים בעולם וחושבים שהם לא יצירתיים. זה מפחית את הערך העצמי.

דמוקרטיית השרבוט מאפשרת זמן, מרחב ומשאבים לשרבוט להתרחש ולהיות בעל ערך. אין הכרח שזה חייב להמשיך לשלב הבא בגיל מסוים, אלא כאשר הילד בשל. זה גם מאפשר לכל אדם לחזור ולשרבט על פי רצונו ללא שיפוטיות.

כשהבן שלי היה בן שבע כל הכיתה התבקשה לצייר משהו שאהוב עליהם לשחק אתו בבית הספר. הבן שלי צייר ציור של אחד החדרים עם כל השולחנות, הכיסאות, הספות. הוא צייר את החדר בדייקנות עם כל הפרטים. ואז הוא לקח עפרון שחור גדול ועבה ושרבט מעל. הציור נתלה על הקיר יחד עם כל הציורים האחרים. המורים הביטו בי והתנצלו ואמרו שהם לא יכלו למנוע ממנו לשרבט על הציור שלו. הורים אחרים הסתכלו על זה בצורה מוזרה, ונעצו בי מבטים.

כשביקשתי מבני לספר לי על הדבר האהוב עליו לשחק הוא ענה, "אני אוהב לשחק מחבואים בחושך".

השרבוטים ייצגו את האפלה. המבוגרים הניחו שאלה רק שרבוטים, והפחיתו את ערך העבודה. הם לא הצליחו להבין את הציור וממה שהילד שלי באמת נהנה לשחק. בגיל שבע זה היה האופן בו הוא יכול היה לתאר חדר בחושך: על ידי ציור הכל וההסתרה תחת שמיכה של שרבוט כהה. 

לא התקיים שוויון דמוקרטי במרחב הזה, כי לא כל צורות הסיפורים באמצעות ציור קיבלו תחושת ערך.

על פי שלבי השרבוט של לוונפלד, שלב השרבוט הוא אינו תקשורת של רעיונות אלא על שמחה של ביצוע סימנים. מניסיוני אני מטילה בכך ספק: כשהצעתי דיאלוגים של שרבוט עם ילדים, במיוחד צעירים מאוד, היה ברור שיש שם תקשורת, אבל הצורות שנוצרו לא היו האלמנט התקשורתי,  אלא עצם התנועה. לעיתים קרובות אני חושבת שמיומנויות מוטוריות עדינות הן המגבילות את התקשורת, במיוחד אם שרבוט תמיד נעשה עם עט, עפרון או כלי דומה. לעומת זאת, כאשר הם משרבטים בחול, או על אי-פד יש לעתים קרובות יותר מיומנות וסוג של חופש ויש שליטה טובה יותר על הסימנים שנוצרים. שרבוט הוא כמעט כמו שפה סודית של ילדים צעירים, החושפים כיצד הם מרגישים, במה הם מעוניינים, ואיך הם מקבלים השראה מאחרים. אם אנו רואים בשרבוט תקשורת, במיוחד כאשר חושבים על ילדים לא מילוליים, זה פתאום פותח אפשרות נוספת של השתתפות שהיא קריטית במרחבי למידה ומשחק דמוקרטיים.

יש  שני סוגי שרבוט: doodle נוטה להיות משהו שנעשה ללא מחשבה עמוקה, ויותר כמו תוצר לוואי. שרבוט מתרחש בעוצמות שונות, ואם אנחנו שמים לב לאינטנסיביות זו אנו עשויים לקבל תובנה על מה שנלמד ומה מועבר. בתחושת ערך לשרבוטים, אנו מאפשרים לילדים להשתתף בזרימת התקשורת כשותפים שווים עם צורות תקשורת אחרות. ובכך להבטיח שרבוט כמעשה דמוקרטי.

 

פוסט זה הוא חלק מפרוייקט משותף עם רוברטה פוצ'י, וסוזאן אקסלסון  לחלוקת ידע  בארבע שפות.

פייסבוק   אינסטגרם 

הפוסט בשוודית ואנגלית נמצא בבלוג: Interaction Imagination

באיטלקית הוא נמצא בבלוג:  Roberta Pucci Lab