משחק השרבוטים של יד ועין – רוברטה פוצ'י
מהי מערכת היחסים בין הידיים, העיניים והמוח בזמן שרבוט ורישום?
כל כך מעניין, לא כן? המהות העמוקה ביותר כנראה תישאר בגדר תעלומה, אבל עדיין אנחנו יכולים לדעת משהו עליה, אז בואו נתחיל מההתחלה.
הקו הראשוני נובע מתנועה שמשאירה עקבות, או גם מהמודעות לסימן שהותירה התנועה, כפי שמתארת נונה אורבך בפוסט שלה "בריאת הקו". המוח מעורב מן החוויות המוקדמות ביותר באמצעות תשומת לב וכוונה. אבל, השחקן העיקרי הוא הגוף. למעשה, כל השרבוטים הבסיסיים מגיל שנתיים ומתוארים במדויק על ידי רודה קלוג, נובעים מתנועות טבעיות של היד והזרוע של הפעוט, ללא צורך בשליטה בעיניים. כיווני הקווים תואמים להתבטאות ספונטנית של מפרקי פרק כף היד, המרפק והכתפיים.
20 השרבוטים הראשוניים על פי רודה קלוג – Analyzing Children’s Art
ואז, מצטרף שחקן חשוב נוסף. זה קורה כאשר ילד מצייר על אזור מוגבל, כמו גיליון נייר או כל סוג של משטח עם היקף מוגדר היטב.
כאן לעיניים יש תפקיד חשוב. לאחר שהילד צייר שרבוט, גיליון הנייר ישדר לו בחזרה גירוי חזותי. וזה ישפיע על שלב הציור הבא, אשר בתורו ייצור גירוי חדש נוסף וכן הלאה.
האם השרבוט במרכז או קרוב לקצוות? למעלה או למטה, שמאלה או ימינה? אופקי או אנכי? כל המידע הזה יכול לנבוע מיחסי הגומלין בין השרבוט למרחב הנייר רק אם השרבוט ממוקם בהקשר מוגדר. וכך הילד יתפוס את גיליון הנייר והשרבוט בכללותו – כשלם. וכתוצאה מכך הוא יגיב למערכת היחסים שלהם.
האבחנה בקבוצה של דברים שונים "כשלימות" היא איפיון טבעי של התפיסה האנושית, ונחקרה על ידי פסיכולוגיית הגשטאלט.
חלק מטבלת 17 הרישומים מאוסף רודה קלוג
כך מתפתח תהליך ציור כמו משחק מדהים עם כללים פנימיים משלו, שבא והולך הלוך ושוב ברציפות, בסדרה של "פרובוקציות" הדדיות ותגובות: זה "שטף הציור" שסוזן אקסלסון תיארה בפוסט שלה. בשלב זה, פעולת הציור מרמזת על תנועה ותפיסה חזותית של היד, ללא היבטים קוגניטיביים או סימבוליים אחרים המעורבים. לכן, לשאול "מה ציירת?" לא מתאים כאן.
בהמשך, ככל שתהליך הציור יתפתח לשלביו הבאים, תפקיד העיניים, כמו גם חשיבות תנועת הגוף, לא ייעלמו אלא ישלבו בהדרגה בכישורים ותחומי עניין חדשים, כמו למשל הייצוג הסמלי או המציאותי. למעשה, השאלה האסתטית שמבוגרים או אפילו אמנים בוגרים עוסקים בה, גם היא עדיין קשורה לאותם "כללים" של התפיסה החזותית שלנו (כמו גם להיבטים רבים נוספים, כמובן).
בספרו "אמנות ותפיסה חזותית", רודולף ארנהיים מסביר זאת היטב, ומציב את תיאוריות הגשטלט בהקשר ליצירות אמנות חזותית. לדוגמה, אם יש לנו מבט מהיר מאוד על התמונה בצד שמאל התחתון, אנחנו מיד יודעים כי המעגל הוא לא באמצע הריבוע. כיצד?
פרשנות גרפית של דימוי מתוך ספרו של רודולף ארנהיים: Art and Visual Perception
עינינו אינן "מודדות" את המרחק בין העיגול לכל צד של הריבוע, אלא רואות את שתי הצורות הגיאומטריות "בכללותן", ותופסות את המיקום האסימטרי של המעגל ביחס לריבוע.
ויש עוד. אנו גם תופסים את המעגל כקצת לא יציב, לא שקט, כאילו הוא רוצה להגיע למרכז, או כאילו המרכז מושך אותו. הסיבה לכך היא שהתפיסה החזותית היא חוויה דינמית: כמו אבן שנופלת לתוך המים. כל אלמנט יוצר מעין קווי כוח ונקודות משיכה. למשל, פינות הריבוע, הצירים החציוניים שלו ומרכזו, כפי שמוצג בתמונה הימנית.
כולנו מתמודדים לפעמים עם סוג כזה של איזון חזותי. אולי כאשר אנו יוצרים כרטיס ברכה: עוד קצת להרחיק… הטקסט גבוה מדי… אולי שני אלה קצת יותר קרובים… מושלם!
מאז השרבוטים הראשונים של ילד ועד ליצירות המופת הגדולות ביותר, מתינוק למורה לאמנות, למאסטר באקדמיה לאמנות, בואו נתבונן תמיד בפליאה ונכבד את התהליך המתפתח כל העת של הציור. זו אחת המתנות היקרות ביותר שלנו כבני אדם.
מתוך פרוייקט עולמי משותף בארבע שפות עם סוזאן אקסלון [שבדית ואנגלית] ורוברטה פוצ'י [איטלקית].